שלומית אישה כבת ארבעים, נאה, עובדת בחברה ידועה ובעלת תפקיד בכיר הכולל נסיעות לחו"ל, ניהול צוות. היא מוכרת בחברה כאישה נעימה, שקטה, מקצועית, נאמנה לעבודתה ואפשר לסמוך עליה.
אין לה הרבה חברים ואינה נמצאת במרכז העניינים החברתיים, אולם תמיד מחייכת לכולם וכשואלים אותה "מה נשמע? מה שלומך?" תמיד עונה "טוב". שלומית חיה לבד ומעולם לא נישאה. במהלך חייה ניסתה פעמים רבות לפגוש בני זוג ולבנות מערכות יחסים אולם ללא הצלחה. הקשר עם משפחתה טוב אבל היא אינה נוהגת לבקרם בתדירות גבוהה. בכל מקום אליו היא מגיעה מסתכלים עליה כעל אישה מצליחה ונאה.
באירועים משפחתיים תמיד יהיה מי מבני המשפחה שישב וישוחח עימה על נושאים שונים ויביע את הערכתו למה שעשתה בחייה. אולם בתוך תוכה היא מעדיפה להיות לבד בביתה רחוק מההמולה ולחוש את הביטחון הביתי. בסופי שבוע בהם היא לבדה, היא מעדיפה לעסוק בתחביביה אותם פיתחה במשך שנים של בדידות כשפגשתי אותה סיפרה לי על הקושי ביצירת מערכות יחסים, על התדמית שהיא משדרת כלפי חוץ ומנגד על הרגשתה הפנימית.
כשהמסיכה יורדת
כשהתחילה לדבר שחו כתפיה קדימה כאילו כל משאות חייה מונחים עליהם. היא סיפרה כי בילדותה לא הייתה ילדה חברותית, הילדים לא חיבבו אותה ולעיתים גם הציקו וכתוצאה מאירוע בילדותה התרחקה מאנשים. היא בנתה לעצמה עולם משלה, אהבה להביט בעננים וליצור סיפורים, לשבת מול הים ולחלום. מיידי פעם איפשרה לילדות אחרות בקרבתה להתקרב אליה יותר. לימים הפכה לאישה, השקיעה בלימודיה ובמציאת עבודה שתאפשר לה חיים נוחים. תדמיתה כאישה מוצלחת וחזקה היודעת את רצונה, אילצה אותה להמשיך לשחק את התפקיד למרות שבתוכה לא הרגישה זאת.
שלומית התקשתה ביחסים בינאישיים, היה לה קושי ליצור שיחה קלילה, הדימוי העצמי שלה היה נמוך, היא התמכרה למתוקים.
שפת הגוף של שלומית שידרה נוקשות והיה קושי להתקרב אליה מעבר למה שהרשתה, הייתה תחושה שישנה חומה שאי אפשר לעבור אותה, תנועות הגוף היו נוקשות, ומה שנאמר במילים לא היה מה שעבר בתחושה. ככל שעברו השנים והיא חוותה חוויות לא נעימות במאמציה ליצור מערכות יחסים עם בני זוג ובכלל, הפנתה את כל מרצה לעבודה שהייתה המפלט שלה. אולם היא חשה חוסר מנוחה, מועקה וכי אינה יכלה יותר לחיות מאחורי המסיכות שבנתה.
כשהתחילה לעבוד על הסרת המסיכות לא היה קל להסיר את ההגנות/החומות שבנתה, אולם היא לא ויתרה והייתה נחושה להשתחרר מהן, כדי להביא את מי שהיא באמת ולאפשר לעצמה לספר על פחדיה, חייה וחלומותיה לקרובים לה. שלומית התגלתה כאישה שאינה מוותרת לעצמה, מתמידה ונחושה ליצור את השינוי בגישתה למערכות יחסים ובכלל. ככל שהתמידה בתרגילים ובעבודה עצמית, שפת הגוף שלה השתנתה – כתפיה כבר לא סגרו כל כך על בית החזה, כל הליכתה שידרה יותר תנועתיות. מידי פעם מצאה ההזדמנות לשתף את בני משפחתה בחייה, תחושותיה ולספר על הקשיים. כמובן רק למי שבחרה. היא למדה לשלב הומור בסיפורים על עצמה ובכך לשחרר את המתח בו הייתה שרויה. שלומית עדיין נמצאת בתהליך של מודעות. כשאדם מגיע למקום של מודעות שלמה אין לו כבר צורך במסיכות, הוא יכול להביא את עצמו מבלי לשחק, לאהוב את עצמו ולחוש שלמות עם מי שהוא. זהו המקום הנוח ביותר להיות בו.
שלומית אינה היחידה. בעולם הוירטואלי רבים מאיתנו מסתתרים מאחורי שמות ודמויות לא לנו, אנו יוצרים סיפורים, לעיתים כדי להרשים או אולי מתוך כך שאנו מאמינים שאנו כאלה. . באחד המפגשים עם ילדים קראנו את הסיפור "הביצה שהתחפשה" כששאלתי מה הייתם רוצים להיות? חלקם בחרו בדמות של ידוענית מהטלוויזיה שאת שמה לא הכרתי, חלקם בדמות מסרטים מצויירים, חלקם בגלל התכונה שמייצגת הדמות וחלקם ללא סיבה ורק ילד אחד ענה בשקט "אני רוצה להיות אני".
פורים בפתח וחלקנו אוהב להתחפש ולשים מסיכות, מי לדמויות מתכניות טלוויזיה וסרטים ואחרים למשהו ייחודי משלהם. נשאלת השאלה האם פורים הוא חג מסיכות או אולי אנו עוטים מסיכות על פנינו כל השנה? מסיכה היא אמצעי שבאמצעותו אנו יוצרים הסתתרות ושינוי של דמותנו החיצונית, יחד עם זאת לעיתים המסיכה עשויה לגלות סודות חבויים של הלובש. בתרבויות שונות המסיכה משמשת לאירועים חברתיים כמו: פולחן דתי, טקסי ריפוי, לפני יציאה למלחמה, הזדהות ושיוך של תכונות בעלי חיים ועוד. את המסיכות נמצא היום בתיאטרון, קרנבלים, חגים, מסיבות ועוד.
לתת דרור לאמת
מסיכה ליום אחד היא דבר נחמד ומשעשע, המאפשרת להיות מישהו אחר ולהרשות לעצמי להיות אחר. אולם לא לזאת הייתה כוונתי אלא למסיכות שאנו עוטים בכל יום. יש מי שיאמר שאינו עוטה מסיכה ויש מי שכבר חי עם המסיכות שנים רבות ואינו מבחין בין המסיכה לבין המציאות. למה לי מסיכה? מה היא מאפשרת לי? מסיכה מאפשרת לנו לשים הגנות כדי להסתיר את מי שאנו באמת. לחיות מאחורי הצללים של חיינו.מבלי להתגלות – בדרך זו אנו מסתירים את מי שאנו באמת, במה ובמי אנו מתביישים, מה הם הפחדים והסודות שלנו, איזה כישלונות חווינו, היכן קשה לנו, האם יש אהבה/שמחה בחיינו.
מסיכות עלולות לגרום לנו להתרחק מהסביבה המשפחתית/חברתית, לספר סיפורים וליצור בדמיון עולם אחר מזה שאנו חווים. ישנן מסיכות לרגע – חיוך במקום כעס, שמחה המעיבה על עצב פנימי, וישנן מסיכות הגורמות לעיתים לאנשים להתבודד משום שאינם יכולים להתמודד עם המציאות והאמת של חייהם.
מסיכות יכולות להתגלות בשפת הגוף ובמימיקת בפנים. יתכן ונוכל להסתיר באמצעות סיפור אולם שפת הגוף שלנו תספר אחרת. נתקשה ליצור ניצוץ של שמחה בעיניים, הכתפיים יפלו קדימה ויסגרו על בית החזה, לעיתים פנינו יראו חוסר שביעות רצון, הליכתנו תהייה נגררת וכל שפת הגוף תראה על חוסר שמחה, סגירות, ומתח רב. חיים תחת מעטה של מסיכה יוצר מתחים רבים בגוף מחלות שונות.
להיות במקום בו אני מודע למי שאני, לקבל את עצמי כמו שאני, משחרר את הצורך במסיכות.
תרגילי מוח, קלפי השלכה, יצירה בחומר הם כלים נהדרים כדי ליצור מודעות והעצמה אישית. יצירת שילובים בין המוח והגוף מאפשרת הפגת מתחים, ביטחון עצמי והעצמת דימוי וערך עצמי, תקשורת בינאישית ותוך אישית, חשיבה חיובית, שיח פנימי ועוד.
אם אתם חווים בחייכם קושי כלשהו, אם אתם מרגישים עומס רגשי ולחץ, צרו עימי קשר לייעוץ ללא כל התחייבות – 054-4652225
